ההיסטוריה העשירה של איחוד האמירויות הערביות נעוצה במסחר. ממוקם על פרשת דרכים של אירופה והמזרח הרחוק, היו סוחרים מהודו ומסין עוברים להביא משי, תבלינים וסחורות היקרים ביותר על ידי האירופאים, במיוחד הפורטוגזים, ההולנדים והבריטים.
בתקופה זו הפכו הבדואים את המדבר של אבו דאבי ודובאי לביתם. העיירה אבו דאבי הפכה למרכז חיוני.
התפשטות פורטוגלית לאוקיאנוס ההודי בתחילת המאה ה -16, בעקבות מסלול החקר של וסקו דה גאמה, הביאה לפיטורי עיירות חוף רבות על ידי הפורטוגלים. לאחר מכן, חיל הים האירופי ועומני סייר במים אזוריים מהמאות ה -17 עד ה -19
במאה ה -19 חתמו הבריטים על סדרה של הסכמים עם איחוד האמירויות הבודדות שהביאו להקמת אזור תחת שלטון השייחודים שיתאחד מאוחר יותר כדי להקים את איחוד האמירויות הערביות:
מדינות בולטות :
במשך מאות שנים פיראטים שהשתמשו בחופי המדינות כמפלט סרקו את הים ופקדו את חופי חצי האי ערב.
האמירויות הסכימו שלא למסור שטח כלשהו מלבד הממלכה המאוחדת ולהימנע מלהתקשר עם ממשלה זרה אחרת מלבד הממלכה המאוחדת ללא הסכמת הבריטים מראש. בתמורה הבטיחו הבריטים להגן על החוף מפני כל תוקפנות ימית ולספק סיוע במקרה של התקפה יבשתית.
תעשיית הפנינים שגשגה במאה ה -19 ובתחילת המאה ה -20 וסיפקה הכנסה ותעסוקה לאנשי המפרץ. תושבים רבים היו נוודים למחצה, משבצים פנינים בקיץ ומטפלים בגני התמרים בחורף. עם זאת, השפל הכלכלי של סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים יחד עם המצאתה היפנית של הפנינה התרבותית פגעו באופן בלתי הפיך בתעשיית הפנינים.
בתחילת שנות השלושים, צוותים של חברות נפט ערכו את הסקרים הגיאולוגיים הראשונים באיחוד האמירויות הערביות. כמעט שלושים שנים לאחר מכן, בשנת 1962, שלחה אבו דאבי את מטען הנפט הגולמי הראשון שלה, וסימנה את תחילתו של מסע לצמיחה חסרת תקדים. שייח זייד בן סולטן אל נהיאן נבחר לשליט אבו דאבי בשנת 1966. תחת השייח 'זייד ז"ל, הכנסות הנפט היציבות הניבו צמיחה מתמשכת ופיתוח תשתיות כולל בניית בתי ספר, דיור, בתי חולים וכבישים ברחבי אבו דאבי. ואמירויות אחרות.
בשנת 1968 הודיעו הבריטים על פרישתם מהמפרץ הערבי. שייח זייד הוביל את הקמת קשרים הדוקים יותר בין האמירויות. יחד עם השייח 'רשיד בן סעיד אל מכּתום, שליט דובאי, קרא שיח' זייד לפדרציה שתעשה את המדינות הבולטות.
שליטי שש המדינות הבולטות, אבו דאבי, דובאי, שארג'ה, עג'מן, אום אל קוואין ופוג'ירה, החליטו להקים את איחוד האמירויות הערביות בפגישה שהתקיימה בדובאי ב -18 ביולי 1971. ייסודה של מדינה ריבונית עצמאית. הוכרז רשמית ב- 2 בדצמבר 1971. כמה חודשים אחר כך, 10 בפברואר 1972, הצטרף בסופו של דבר ראס אל-ח'יימה לפדרציה.
שליטי שבעת האמירויות הקימו מועצה עליונה, שתפעל כמעוצה עליונה במדינה שזה עתה נולדה. הם בחרו בשייח 'זאיד בן סולטאן אל נהיאן כנשיא הנבחר לתקופת כהונה של חמש שנים, ובחרו בו מחדש באותה השנה בשנה הבאה, ועד לפטירתו ב -2 בנובמבר 2004. השיח' רשיד בן סעיד ז"ל. אל מכּתום היה אז שליט דובאי.
למדינה שזה עתה נולדה הייתה חוקה זמנית שקבעה כי האינטרסים של הפדרציה הם המטרה העיקרית. החוקה גם פירטה את המערכת הפוליטית והחוקתית של איחוד האמירויות, ואת הרשויות הקשורות לסוכנויות פדרליות. בשנת 1996, המועצה העליונה הפדרלית אישרה את תיקון החוקה להיות קבוע. לפיכך, הפכה אבו דאבי לבירת המדינה הפדרלית.
איחוד האמירויות הערביות הצטרפו לליגה הערבית ב- 2 בדצמבר 1971 ולאו"ם ב- 9 בדצמבר 1971. המדינה הפכה לחברה בארגון הוועידה האסלאמית (כיום הארגון לשיתוף פעולה איסלאמי) בשנת 1972 ולקחה חלק ב הקמת המועצה לשיתוף פעולה במפרץ בשנת 1981.
